<h1>תמים דעים להראב"ד סימן נ"ח</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ומה שראינו בירושלמי (ב"ב פ"ט ה"ג) ת"ר חייא רבה אומר סתם אחים שותפים עד ג' דורות. כך מצינו ענינו בתוספת' (ב"ב פ"י) האחים שהניח להם אביהם נכסים [ולאחד מהם יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים] והביאו' לבית הרבוי לא יאמר להם תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו לאמצע ועל זה הענין אמר ר' חייא כי זה השותף אינו אלא עד ג' דורות ובחיי אבי אביהם קא מיירי כי הכא שאם השביחו הבנים או בני בנים לא יאמרו תנו לי מה שהשביחו בני או בני בני אלא מה שהשביחו לאמצע ומה שאכלו אכלו מן האמצע לפי שהם נטפלים בתפיסת הבית אחר אבי אביהם. אבל יותר מכאן כאחרים דמי ואם השביחו או שאכלו הללו תובעים שבחם והללו תובעים מהם מזונותיהם מפני שהם כנכרים שהשביחו או שאכלו שהרי אין להם לעצמם חלק בנכסים אלא מקרובות אבי אביהם וכבר נתרחקו קרובתם ולפי' אין להם להתפרנס וכן אם [השביחו] שמין להם כאריסים זהו הדרך הטוב והישר בענין זה אבל אם מתו האבות ונשארו הנכסים משותפים בין הבנים אפי' עד כמה דורות אם השביחו האחרים את הנכסים השביחו לאמצע. ומה שאכלו אכלו מן האמצע שהרי יורשים שותפים הם. והכי אמרי' (ב"ב קמ"ג:) באשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואוקימנא (שם קמ"ד) באשה יורשת דהוי' לה כאחין השותפין ולא מפלגינן בהיאך יורש' בין יורשת קרובה ליורשת רחוקה ובכל [ענין] השביחה לאמצע ברם צריך את למילף הא דאמרי' בתוספתא מה שהשביחו הנכסים השביחו לאמצע וכ"ש אם השביחו האבות ולא קא מפליג בין גדולים לקטנים ומתני' נמי דיקא דקתני וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע בין בגדולים בין בקטנים קאמר. וקשיא לן א"כ רישא דמתני' מ"ט קתני הניח בנים גדולים וקטנים דמשמע דגדולים לקטנים הוא דקא מחלי הא גדולים לגדולים לא מחלי. ועוד דמשמע דגדולים לקטנים הוא דאמרי' השביחו לאמצע משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן (ב"מ ל"ט.) ושלא ברשות נחות אבל דגדולים לגדולים דל"ל הכי השביחו לעצמן. ולא היא דאפי' גדולים לגדולים כיון דידעי אהדדי מחלי הני להנך והא דנקט גדולים וקטנים משום סיפא דכי אמרו גדולים בב"ד ראו מה שהניח אבינו לנו וכו' השביחו לעצמן ואע"ג דב"ד שלא כדין עביד דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפ"ה כיון דברשות ב"ד עבוד השביחו לעצמן. תדע דהא זוזי דיתמי לא קפדינן בהו ומורידין קרוב לנכסי קטן והכי פסקי רבוותא. ואפ"ה אי לאו דרב ספר' דגבר' רבה הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני הא איניש אחרינא כה"ג השביח לאמצע אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן הוא אלא משום דיורשים שותפים נינהו כיון דידעי אהדדי ולא משבחי מחלי גבי הדדי מה שאין כן בשותפין בעלמא דאלו גבי שותפים דעלמא (ב"ב מ"ב:) אמר שמואל שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע והא דאמרי' בתוספתא וכן הם לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך דוקא מה שאכלו דכיון דאכלו ולא מיחו בהם שוב אין מחשבין עמהם מזונותיהם דומיא דמה שהשביחו דבלא מודעא השביחו. אבל לכתחלה אם באו האחים לעכב עליו שלא יאכלו בניו של זה מן האמצע יכולים הם לעכב שהרי אף באחים עצמן שנינו (שם קל"ט.) אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ואין הקטנים נזונים על הגדולים. ופירשו רבוואתא ז"ל אין הקטנים ניזונים [מזונות] יתרים הצריכים לקטן יותר מן הגדול אלא מחלק עצמן אבל לא מן האמצע וכ"ש בנים ובני בנים של אחד מהם שהם יכולים [לעכב] זה על זה. כך נראה לי באמת ובברור. ומה דגרסי נמי התם בירושלמי אמר רבי אמי (בין) [בן] שנראה חלוק מה שסגל סגל לעצמו. כהדא חד בר נש (אתעבר) [אתעביד] סופר בעא אחוי מפלג עמיה אתא עובדא קומי רבי אמי אמר כך אנו אומרים אדם שמצא מציאה אחיו חולקים עמו. כך נראה לי פי' (בין) [בן] שהיה מקבל פרס מאביו וקמץ מעיסתו וממזונותיו וסגל מאותו קמוץ סגל' בין בחיי אביו בין לאחר מותו מה (שסגתה) [שסגל] סגל לעצמו אעפ"י שהן שותפין לגמרי לאחר מיתת אביהם מפני שאותה סגלה כמציאה הוא שאינה באה מכח נכסי השתוף. ואשמועינן רבי אמי תרתי חדא שאעפ"י שסמוך על שלחן אביו מציאתו לאביו זה כיון שחלק בקבול פרס מותר לעצמו הן וכל מה שסגל מהם סגל לעצמו. ואף על פי שהסגולה הזאת הרי היא כמציאה ואשמועינן תו כי האחים השותפי' מציאתן לעצמן והא מלתא שמעי' לה מהאי עובדא דההוא בר נש דאתעבד סופר וכו' והאי דאמר כהדא לאו דדמי אהדדי לגמרי אלא תרוייהו כמציאה נינהו ומציאתן לעצמן. ומלתא דההוא עובד' הוה רבותא טפי דלא מבעי' סגולת הקמוץ שקמץ מעיסתו שהיא לעצמו שהרי באה מכח המזונות שלו ואם רצה כבר אכלו מעיקרא אלא אפי' סגלת מציאה בבאה לו מעלמא הרי היא לעצמו. ואם בהדא א"ר אמי מציאתו לעצמו כ"ש בהאי. והאי דאמר כהדא כלומר שאפי' בגדולה מזו אמר ר' אמי מציאתו לעצמו.
